טיפולים נפשיים

המחלקות הקשות ביותר בבתי החולים,

נותנות תרופות הרגעה לחולים.

האם אני צריכה להתאשפז,

כדי לקבל תרופה שתכבה את השריפה שבנפשי?"
(מירי. לפני הטיפול)                                                

רגע לפני הסוף… יש מוצא!

סיפורה של מירי

היא הגיעה לעמותה באימה, מביטה כל הזמן לצדדים, באימה
"אני רוצה רק תלושי מזון לילדים, וזהו. זהו. לא צריכה עזרה נוספת".
נתנו לה.
היא קיבלה את התלושים, והחביאה אותם בתוך הבגד.
"שהוא לא ידע שהייתי כאן, בסדר?"

לא היה צריך לשאול מי. הוא. הפחד של החיים שלה. אבא של הילדים שלה.

חמישה חודשים היא הגיעה, לקחה תלושי מזון וברחה, ולא הסכימה לדבר מילה.
המטפלת, אשר אצלה באופן חריג הושארו תלושי המזון, כדי לנסות ליצור איתה קשר דרך כך,
ולהסביר לה שאנו חיים במדינת ישראל, לא במדינה שלישית, הצליחה לאט לאט, לסדוק
את מעטה החרדה שלה.
שלוש דקות של לקיחה חפוזה, נהפכו לחמש, ולעשר…. ולשעות טיפול יקרות מפז.

היום, שנתיים אחרי טיפול נפשי מסיבי שקיבלה, היא החלה לצאת לעבוד. ככה, פעמיים בשבוע.
לראות אנשים. היא מגיעה לעמותה בגלוי, מקבלת עזרה נפשית ובוחנת מחדש את בחירת חייה.
אנשי המקצוע של ארגון ובנה, ממתינים לה, בסבלנות.
מציעים הכל, מאפשרים גם לאבי ילדיה להכנס לטיפול נגד אלימות.
אולי, נצליח להציל עוד בית מפני פרוק. אולי.
אבל אותה, את חיי הנפש שלה, הצלנו- זה בטוח.

כן, מירי לא היתה זקוקה לאשפוז,

כדי לכבות את השריפה של נפשה.

כשהנשמה בוכיה…. אמא לא בעולם הזה. עמותת ובנה כן.

סיפורו של ערן

בן עשר הוא היה, כשחלתה אמו בסרטן.
הוא כמעט לא זוכר את הימים שלפני. רק את השנתיים הקשות, כגיהנום.
אמא נוסעת לבית חולים… אמא חוזרת חלשה. בקושי זוחלת למיטה.

אמא מקיאה.

אמא בוכה.

אבא מסתגר בחדר ומדבר בטלפון בלי סוף. רופאים. התייעצויות. בית חולים. תרופות.
ארונית מלאה מלאה בתרופות.
אמא מכנסת אותם לשיחה. את כל הילדים, ורק בוכה.

והלוויה שלה.

הוא אפילו לא הספיק להיפרד ממנה, לספר לה כמה הוא אוהב אותה וכמה היא חייבת
לחיות, כי בלעדיה הכל בחיים האלו לא שווה לו.

כחלום יעוף. אמא. איזו מילה מתוקה. כואבת. מייסרת. געגוע שחותך את הלב.
לילות שלמים, הוא קרא לה. בוכה בלי סוף. ואחר כך, אחר כך החלו הימים שלו גם
להשתנות. מה זה לימודים בכלל? למי זה חשוב כשאנשים מתים מסביב?
מה החברים מבינים??

ההסתגרות הגיעה בשלבים. הדיכאון, כמו תולעת מכרסמת בשקט.

כשאבא הבין שהוא חייב עזרה, וברר על טיפול נפשי, הוא נבהל. הון תועפות.
אין לו אפילו סיכוי להצליח לגייס את הכסף.
בפגישה הבאה עם נציגת עמותת ובנה, הוא חייב לספר לה על בנו, ערן,
אולי היא תוכל לעזור.

לא חלף חודש, וע. נכנס לטיפול פסיכולוגי סדיר וקבוע.
יש לו כתובת. יש לו דמות קרובה, חכמה, רגישה. יש לו עם מי לדבר, אל מי לבכות,
וממי לקבל כח. ביחד עם הפסיכולוג, הוא מתרגל.  יחד, הם מנצחים את הכאב,
ומתקדמים צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, חזרה, אל חיי העולם הגדול, השמח שבחוץ.

משנים חיים. זה לא סלוגן. זו מציאות.